רגשות המשפחה של החולה בדיכאון

* המאמר כתוב בלשון "זכר סתמי" ומתייחס גם לנשים וגם לגברים.

הדיכאון היא מחלה די נפוצה בימינו אנו והיא משפיעה השפעה קשה על המשפחה של החולה.

אחת מהבעיות היא שגם לחולה וגם למשפחה קשה להכיר במכלול הסימפטומים בתור מחלה: התופעות הנראות לעין נתפסות כעצלנות, חוסר רצון לשתף פעולה, בריחה מהאחריות, "נודניקיות". אחת מהתשובות הספונטניות הראשונות של בני המשפחה או של חברים, בטרם "הכרזת" המצב כמחלה, היא: "נו, תפסיק כבר עם זה. סתם שטויות!".

ישנה אשליה נפוצה מאד והיא שהחולה בכל מחלה שהיא, יודע על מחלתו. הכוונה היא לא שהוא יודע מה יש לו בדיוק (השם הרפואי, דרכי הטיפול וכן הלאה), אלא שהחולה יודע שאיננו מרגיש בטוב, שמשהו לא בסדר, שצריך ללכת לרופא. אך, כמו שציינתי למעלה, ככל הנראה מדובר באשליה, מפני שאנחנו לא תמיד יודעים על חולי מסוים שפוקד אותנו וגם לא בהכרח מרגישים לא טוב.

במקרה של הדיכאון, זהו הכלל ברוב המקרים. ההתנהגות של האדם עם דיכאון, במיוחד בשלבים הראשונים של התפתחות המחלה, נתפסת כהחלטה רצונית: הוא לא רוצה לקום מהמיטה, הוא לא רוצה לקבל את האחריות המוטלת עליו, הוא לא רוצה לראות את הטוב שמסביב, וכו'. אך אלה, בפועל, אינם דברים התלויים ברצון במקרה של האדם עם דכאון. זאת אומרת שאין לו שליטה על התנהגותו; היא מוזרה גם בשבילו, הוא לא מבין מדוע אין לו אפשרות לחשוב או לעשות אחרת ותופעה זו מכניסה אותו עוד יותר עמוק במעין פליאה שלילית.

המציאות הזאת משפיעה על השגרה המשפחתית ועל הרגשות של כל אחד מבני המשפחה. למעשה, קיים כאן מצב שמולו צריכים להתמודד, אך אין מודעות לצורך הזה. זאת אומרת, אנחנו מסוגלים להתמודד (או לנסות להתמודד) עם מצב שמוכר כבעייתי, כאיום או כהפרעה על שגרת חיינו. במקרה שלנו ההכרה הזאת איננה קיימת, לפחות בשלבים הראשונים של המחלה, ועל כן בני המשפחה אינם "מפעילים" את המשאבים הנפשיים שלהם להתמודד מול המצב המפריע החדש.

בנוסף, כל הניסיונות להוציא את האדם מהמצב שלו (עידוד, ניסיונות שכנוע, כעס ומריבה, מלים קשות, מלים רכות וכיו"ב), עולים בתהו.

האם הדבר משתנה לאחר שיודעים שיש בעיה בריאותית, לאחר שמכירים במחלה?

חלק מהתגובות של בני המשפחה עשוי להשתנות, אם כי האמירות, התנוחה, אי-המרץ ו"חוסר הרצון" של החולה בדיכאון עלול כמו כן להכניס את הסובבים אותו להרגשה של חוסר אונים וההתמודדות נעשית קשה במיוחד.

הבה נראה, לפני שנמשיך, מספר מאפיינים של המחלה:

אפשר לומר שהמאפיין המרכזי, סביבו נעים המאפיינים והתופעות הנוספים של המחלה, הנו שינוי של מזגו של האדם, שהופך להיות עצוב, עד שמגיע לעצוב מאד. בדיכאון המזג הזה מלווה בעוד סממנים (אם כי לא בהכרח כולם יהיו נוכחים), בין היתר: אבדן עניין או הנאה בעיסוקים היומיומיים, התקפי בכי, הרגשת חוסר-אונים, הפרעות בשינה (נדודי שינה או שינה ארוכה מידי), ירידה בכח הריכוז, האטה במחשבות, האטה בדבור, האטה בתנועות, עייפות, תשישות, ירידה בחשק המיני, מחשבות אובדניות.

למשפחה ולחברים של האדם עם דיכאון קשה בהתחלה לזהות את המחלה. אין דברים דרמטיים שמתרחשים, אין שינויים פתאומיים. הרי לכל אחד מאתנו יש יום כזה שלא רוצים לעשות כלום, רגעים כאלה שבא לנו להיפטר מכל אחריות. אפשר גם שיהיו יומיים, שלושה. הרבה פעמים כולנו מרגישים עצובים, מלנכוליים, עם געגועים לזמנים טובים יותר. ועל כן, קשה לזהות בתופעות האלה סימני מחלה. אך אם המצב הזה נמשך מעל לשבועיים ברצף, כדאי ללכת לבדיקה אצל רופא פסיכיאטר. כי לאחר שבועיים של אותן תופעות יש מקום לחשוש שהאדם מפתח מחלת הדיכאון.

קיימת, אומנם, בעיה אחרת לבני המשפחה: גם כאשר כבר יודעים שמדובר במחלה, אחרי שהתגלתה כזאת, עדיין קשה לקבל אותה רגשית. זאת אומרת, מבחינת ההבנה השכלית, הרציונלית שלנו, אפשר לקבל את המידע, להבין אותו. אך מבחינה נפשית, התגובה היא לרוב אחת של קושי בקבלת המצב של בן המשפחה כמשהו שאין לו עליו שום שליטה. אנחנו מרבים להרגיש שבן המשפחה שלנו אכן יכול לשלוט ברגשות... זה רק עניין של מאמץ, של רצון... של רצון טוב.

מכאן אפשר להבין אחת מהתגובות של בני המשפחה: כעס. כעס מפני שלא קולטים איך זה יכול להיות שהוא לא משתף פעולה קצת, רק קצת! ולא, הוא לא יכול. למרות שאנו מרגישים אחרת, שעם קצת רצון טוב יוצאים מהעצבות.... לא. לא במקרה של הדיכאון.

הרבה פעמים התגובה הראשונית כלפי מישהו עם דיכאון היא לנסות לעזור לו בחיזוקים המדגישים את כל הטוב שיש לו מסביב: "תראה איזו משפחה יפה ותומכת יש לך", "תראה איזה יופי של ילדים יש לך", "תראה איזה חברים נהדרים יש לך מסביב", "תראה את כל הדברים המצוינים שעשית עד עכשיו", "כבר היינו במצבים גרועים והצלחת לצאת", וכו'.

חיזוקים כאלה אינם מועילים, ואף עלולים להכניס את האדם עם דיכאון בתוך מצב של יאוש או חרדה. הוא אכן רואה את כל זה מבלי שנגיד לו! הבעיה היא שהוא איננו מסוגל להעריך את כל הטוב, ליהנות מכל הטוב. והוא יודע זאת! זה גורם לדיסוננס קוגניטיבי ("צריר הכרני", בעברית צחה) קשה. ז"א שבין המציאות הנקלטת ("הטוב") לבין התגובה הרגשית ("חוסר הנאה או סיפוק") יש פער שהחולה איננו מסוגל להסביר. הוא רק מרגיש בו. מרגיש בו חזק. וההבדל בין מה שהוא אכן יודע וקולט, לבין איך הוא מרגיש כלפי זה גורם לו להעמיק את הדיכאון וגם להרגיש בחרדה.

הטיפול התרופתי (הנחוץ ברוב המקרים) מביא אתו תופעות לוואי המוסיפות הרבה פעמים על החרדה הזאת: האדם עם דיכאון, הנוטל תרופות נגד המחלה, עלול לחוות שינויים במשקל (לרוב נטייה לעלות במשקל, גם אם לא השתנו הרגלי האכילה), סחרחורות, פה יבש, הזעה, רעידות באברי הגוף, עייפות ואף תשישות, הרגשה של "ניתוק" בינו לבין הסביבה.

אז מה כן לעשות? חשוב להיות שם, נוכח בשביל החולה. לאו דווקא לידו כל הזמן (אלא אם כן יש הנחייה רפואית כזאת בגלל מחשבות אובדניות של החולה), אבל שהוא ידע שיש מישהו שדואג לו, שיכול להיות על ידו. וכשנמצאים שם, על יד החולה בדיכאון, לא חייבים לדבר או לפטפט כדי להוציא אותו ממחשבותיו. הרבה פעמים מספיק בסתם להיות שם, מבלי לדבר. אולי זוהי המשמעות העמוקה ביותר של המושג "עזר כנגדו", לא במובן של בת זוג, אלא במובן של ריע, של חבר, של תומך מהצד השני... שנמצא שם וגם ממשיך עם השגרה.

בקשר להשפעות של התרופות הגורמות לחולה תופעות לוואי כמו אלו שתיארנו לעיל, חשוב לברר עם הרופא האם הדברים "החדשים" שהחולה מרגיש הם אולי תוצאה מהתרופות. המידע הזה עשוי להרגיע מאד את החולה.

ישנם גם חיזוקים מילוליים. דברים שניתן וגם כדאי להגיד לו. והם דברים הקשורים לשיפור במצבו, לצעדים שהוא כרגע עושה לצאת מהדיכאון. לא מדובר על להזכיר לו את הטובה שיש לו, את מעשי העבר שלו או את הטוב החיצוני שיש בעולם. ראינו כבר שזה לא פועל לטובתו. מדובר, אם כן, בלהדגיש איך שעכשיו הוא יותר טוב ממה שהיה לפני מספר ימים. איך לאט, לאט הוא בעצמו משתנה לטובה, איך הטיפול עושה את שלו ורואים עליו שזה עובד.

אף-על-פי שהדבר מובן מאליו, כדאי כאן להזכיר ולהדגיש שאין לשקר לחולה. הרי הוא איננו מאבד קשר עם המציאות: הבעיה שלו היא הערכת המציאות באופן שלילי מאד. אך הוא יודע בדיוק מה שהולך מסביב, גם אם אין לו אפשרות לבטא זאת.

כל הקשר הזה עם החולה, כל ההשתדלות, כל התקשורת איתו דורשים מאמץ נפשי גדול. והתוצאות הנראות לעין הן קטנות, מזעריות. לכל חיזוק, החולה עלול להגיב בהנף יד, בהרמת כתפיים, באמירה הרסנית (ואף ארסית).

וכן בני המשפחה עושים מאמצים נוספים לא לשקוע הם עצמם במצב קודר.

עוברים עליהם כל מיני רגשות ותגובות נפשיות. את הכעס הזכרנו לפני כן, אך גם עלולים להתפתח רגשי אשמה על כך שלא מצליחים לעזור לחולה, על כך שלא הבחינו לפני כן בכאב הנפשי שהוא עובר, על כך שאין לאל ידם כלים לסייע. כן עשויים להרגיש רחמים כלפי הסובל בדיכאון. הרחמים האלה גורמים, הרבה פעמים, לעשייה "מואצת" כדי לעזור לחולה: להיות כל הזמן "דרוך" כדי לענות לכל בקשה, לכל צורך ואף להתקדם לבקשות החולה. הרחמים האלה עלולים להתיש נפשית (ואף פיסית) את בני המשפחה.

עוד תגובה רגשית שעוברים בני המשפחה היא האכזבה מפני הטיפול: ההתקדמות היא אטית מאד והרבה פעמים היא לא נראית לעין. התהליך הנו תהליך פנימי של האדם בדיכאון והרבה פעמים לוקח זמן עד שרואים שינוי חיצוני (תנוחת הגוף, תנועות, הבעה, וכד') ויש גם ירידות ולא רק עליות בהתפתחות ההחלמה.

התסכול מופיע גם כתגובה רגשית, היות וכל המאמצים, שבעידן רגיל מספיקים להוציא מישהו מהעצבות, לא עובדים כעת. לדוגמה: הרבה פעמים יש מצבים מצחיקים בקרב המשפחה, שלפני כן גרמו לכולם לצחוק או לחייך, אבל כעת החולה איננו מגיב. מילות עידוד שלא גורמות לתגובה, חיבוקים שלא זוכים לתשובה ועוד כהנה וכהנה. דרך אגב, יכול להיות שלכל הדברים יש תגובה פנימית אצל החולה, אך הוא איננו מסוגל להביע אותה כלפי חוץ, אם כי יש גם פעמים שהוא "מתנתק" ממה שקורה בחוץ.

חוסר אונים הנה הרגשה שמציפה את בני המשפחה לאחר מאמצים רבים שלא מניבים פרי (הנראה לעין), לאחר עמל רב בניסיונות לעזור לחולה שאיננו "משתף פעולה" (גם אם יודעים שהוא לא מסוגל, ההרגשה היא כזאת).

כל ההרגשות האלה, ואף עוד כמה אפשרויות שלא מנינו כאן, עלולות להופיע בתהליך שעוברים בני המשפחה של החולה בדיכאון. על כן מומלץ לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להתמודד עם המצב הנפשי המיוחד שפוקד את בני המשפחה הנמצאים בסביבת האדם עם דיכאון. לא מדובר כאן בטיפול ממושך, אם כי הדבר האידיאלי הוא לווי פסיכולוגי שגרתי. מדובר בלפתוח את האפשרות לשחרר את הרגשות במסגרת של תמיכה מקצועית. הדבר, כמובן, לא יפתור את הדיכאון של החולה (כי הטיפול התרופתי והפסיכולוגי שלו עצמו יובילו אותו לצאת מהמצב העמוק), אך יעזור הרבה לבני המשפחה להתמודד עם השגרה החדשה ולמצוא את הכוחות הפנימיים להמשיך את החיים מבלי לשקוע בקדרות.

כמו כן, שיחות פתוחות, שיחות נפש עם חברים תומכים הן שסתום חשוב לנפש ומאפשרות לשחרר את ה"קיטור הרגשי" שמתווסף במשך הזמן.