קבוצת כדורגל - חפץ מעבר לכל החיים
הפנטזיה שלי מגיל צעיר הייתה להיות כדורגלן. כדורגלן במכבי חיפה. במציאות אני (נכון ל2020) בשנה השנייה לתואר השני באוניברסיטת בן גוריון. במרחב המעברי אני מחזיק את המורכבות - ככה - לאהוב את משחק הכדורגל למרות שאני נפצע כל פעם שאני משחק, ואוהד את מכבי חיפה, שזו דיאלקטיקה בפני עצמה. בסבבי היכרות עצמית אני תמיד מספר שאם לא פסיכולוג הייתי וודאי נעשה כדורגלן. לא משחרר מזה. בשנה ג' של התואר הראשון למדנו וויניקוט, ובמסגרת הפלסף אמרתי "או! סוף סוף מצאתי את השילוב! קבוצת כדורגל היא אובייקט מעבר של מבוגרים! והנה החיבור בין העולמות שפיללתי כי קיים". ב7.1.2020 שיחקנו (שימו לב, אני מזדהה עם הקבוצה אבל יודע שזה רק משחק. אם אני רוצה אני מסוגל לחזור למציאות. נשבע) נגד מכבי "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" תל אביב והפסדנו 4-3, כי הקישור שלנו לקה בארגון אישיות גבולי, וההגנה שלנו לקה-ניינית והחליטה לסיים את המשחק אחרי 70 דק' ולא אחרי 90. היום, 2.11.2020 באה ההזדמנות לנקום. במקרה! כשעתיים לפני המשחק בשיעור "עקרונות יסוד בפסיכותרפיה פסיכואנליטית" דנו באוגדן מנתח את וויניקוט, ושמחתי לספק את הסחורה ולהציע את התיאוריה שגיבשתי להיותי שרוי במרחב המעברי בשל היותי אוהד כדורגל צורח עד אובדן קול בערבים, וסטודנט מהנהן, מחזיק, מכיל, מנסה ליישב ככה, מול הזום בימים. מסתבר שבגלל שאחרי הפסדים אני מחליט שכדורגל זה בעצם לא כל כך חשוב, ויש דברים יותר חשובים בחיים, אז אני לא במרחב המעברי (בקבוצה של אוהדי כדורגל – אני אוהד הצלחות) וקורס לקוטב המציאות. אבל זה לא מה שישבור אותי! היום מנצחים את מכבי "הנסיך המפרדינק המנוול" תל אביב: "אנחנו מכבי חיפה. אתם שברתם את ליבנו בשנה שעברה. היכונו להפסיד!" דקה 6 1-0 לנו. 1-0 לפנטזיה. דקה 7 2-0 לפנטזיה ו-וויווה לאקסטזה. אבל בתכלס? המרצה צדק. כי כבר ב2-0 ידעתי שהמציאות הצהובה היא הקובעת. דקה 38 2-1. המציאות מצמצמת. דקה 70 המציאות משווה ל2-2. אבל היי, יכולנו להפסיד למציאות וזה לא קרה. תיקו תיקו למרחב המעברי. עוד אפשר לפנטז על אליפות ראשונה אחרי 10 שנים לפני סיום התואר השני.